תפיסת החיים והמוות בראי המזרח הקדום

[למען הדיוק, קיימת יותר מגירסה אחת של הסיפור הזה. בחרתי בגרסה שפורטה לעיל בגלל ההמחשה של מחזוריות החים אך הגרסה האהובה עלי מספרת על אלה בשם ארשכיגל, אלה מרדנית שנהגה להתגרות בממלכת החיים ולצלול למעמקי האוקיאנוס עמוק יותר ויותר. למרות התנגדות אחיותיה היא נתקלת בבנו של אל הים ונמשכת אליו. אבל כדי להגיע לממלכתו היא אמורה להיכנס לשאול, לממלכת המוות. אלי השמיים מנסים לעצור אותה כי צריכה להיות הפרדה בין ממלכת החיים לממלכת המתים אבל היא בוחרת בחירה חד כיוונית ונכנסת בלי יכולת לצאת לעולם.
בגירסה זו, איננה אחותה החורגת מנסה להגיע לממלכת המוות כדי לשלוט עליה. אבל היא נענשת ומגורשת. הנסיון של איננה ללעוג להפרדה בין החיים למוות מקומם גם את שאר האלים שפוסקים שמי שנכנס לממלכת המוות, שלא יצפה לצאת משם. סוף הסיפור, אגב, אהבה גדולה ונישואים מאושרים בין ארשכיגל לאל אחר שמוותר מרצונו על חייו כדי להיות איתה בממלכת המוות לנצח.]

ומה במצרים?
השפע והאדמה הטובה הפכו את מצריים לגן עדן (לא לעבדים). הצגת המלך כאל הצליחה לגרום לעם להתאחד מדינית. כדי לשמר את העולם הנפלא הזה הם מפתחים את מושג העולם הבא.
על פי התפיסה המצרית, לכל אדם יש קאה . הקאה היא הנשמה שיוצאת מהגוף לטייל באדמה. היא לא תחזור אלא לגוף שלה. לכן יש לחנוט את הגוף לאחר המוות כדי לשמר לקאה את ביתה.
המצרים פתחו את עקרון החניטה למעשה אמנות. הם הקפידו להוציא את האיברים הפנימיים הנרקבים בקלות, למסוך את הגוף בשמנים אתרים המונעים ריקבון ולעטוף אותו בתחבושות עם חומרים שונים כדי ליבש ולצמק את הגוף. הודות לאקלים היבש במצרים החנוטים החזיקו מעמד זמן רב. ההתנהגות המצרית אל המת לא הייתה עניין רוחני אלא מעשה פרקטי.

אלים מצרים הקשורים למוות:
בסביבות 1400 לפה´ס יש אלים שאחראיים על הכנסת המת.
Osiris האל העיקרי, מת וקם לתחייה פעם אחת וזהו זה.
Anubis הוא האל שישפוט את המת. הוא מופיע עם מאזניים ועליהם מניחים את הכליות ואת הלב.
כמו ´בוחן כליות ולב´ . יש לאל ראש תן. למה? כי התנים אוכלים נבלות.
Nut אילת השמיים המתוארת כאישה יפיפייה. היא תפרוש את חסותה על כל העולם הבא. היא תדאג שהמת יחיה בעולם טוב.
תאורים אילו ישפיעו ויסייעו לעצב את התפיסה היהודית המאוחרת של החיים אחרי המוות. למשל שהאל בוחן לב וכליות, או שכל מעשי האדם בעולם נשקלים על מאזניים כדי לקבוע אם הוא נכנס לעולם הבא ובאיזה מעמד.
אבל נחזור למצרים. התפתח מסחר שלם סביב כלכלת מוות זו. למעשה, כל משאבי הממלכה גויסו בתקופות מסוימות לבניית פירמידה וכיבוד המת.
כשפרעה מת וחנטו אותו, שחטו אלפי ראשי צאן, בקר וסוסים, עבדים ושפחות שיעבדו אותו, טונות של מזון הושמו בפירמידה. כעבור כ 300 שנים ראו שהמנהג פוגע במשאבי המדינה. אז הם שינו את השיטה בלי לשנות את הקונספציה. הם החלו לצייר תבליטים בהם למלך יש כל מה שהוא צריך.
בזכות השינוי הטקטי יש לנו אפשרות להציץ בחיי היום יום של המצרים (הרגלי שחיטה, מוזיקה, אמנות וכו´).

הספרות האוגרית והמצב בכנען
על כנען אנו יודעים כמעט רק מן התנ´ך. ולאו דווקא דברים מחמיאים במיוחד. התנ´ך דואג לספר לנו עד כמה הכנענים היו רעים, מסכסכים, עובדי אלילים שעשו את הרע בעיני אלוהים. כיוון שלא נשארו כנענים שיספרו לנו את הגרסה שלהם, המעט שניתן להסיק עליהם לקוח מתוך הספרות האוגרית. זהו מקור ארכיאולוגי חשוב שנחפר בשנות השלושים על ידי הצרפתים בצפון סוריה. נמצאו שם תגליות על המיתולוגיה הכנענית. התגליות אמנם היו כתובות בכתב יתדות אך הטקסט היה בעברית. למעשה ההבדל היחיד בין העברית לאוגרידית היה הכתב.
אנחנו נצטמצם בתיאור התפיסה של המוות ואחרית הימים.

ברום פנתיאון האלים הכנעני שלט אל. כך שמו. אל ששמו אל. הוא היה אביב של שלושה אלים: מות, בעל וים. מות שלט על המוות, בעל שלט על פוריות האדמה (ולכן טכסי הפולחן שלו כללו אורגיות מופלאות במקדשים והגשות מנחה בעיקר צמחוניות פרי האדמה) וים על הים ומעמקיו. בעל מתחתן עם האלה עשתורת ויולד את כמוש (מלך מואב), כוש (מלך אדום) ומולך (מלך עמון).
מות נאבק עם אחיו בעל על השליטה באזור ונהרג. הוא נהרג ומת רק שבע שנים, שבע שנות מוות.
בספרות האוגרית נמצאה קינה על מותו של מות: בקינה מוזכר הפסוק: ´אל טל ואל מטר´. ייתכן שהקינה היתה מוכרת לדוד המלך שהשתמש בה כדי לקונן על ידידו האהוב יהונתן. בנביאים נאמר: ´אל טל ואל מטר בשדה תרומות´ שדה תרומות בכנענית פירושו מעינות תהום. ההר מקולל שלא יבוא אליו גשם לא ממעלה ולא ממטה.
ושוב אנו רואים שלא ניתן להבין את התנ´ך בלי להבין את הנסיבות שסביבו והתרבות הכנענית שקדמה לו.

תפיסת המוות בים האגאי [יוון ורומי]
ביוון הקדומה יש הרבה מאוד דגש על העולם הבא. אבל הוא מיועד רק לאלים. הם יורדים להדס ובדומה לבבלים, יש מקרים שמנסים לעזוב, לא תמיד עם הצלחה. אבל אך מעט ידוע לנו על תפיסת העולם הבא ביוון העתיקה.
ברומא, הממשיכה הרעיונית של יוון, תפיסת המוות קיימת. מופיע נהר הסטיקס שאותו צריך המת לעבור כדי להגיע לעולם הבא. המת נקבר והוא צריך לשלם לספן כדי שהספן יעבור את הנהר. מסיבה זו קברו את המת עם מטבע מתחת ללשון (´מטבע לשון´ ). הוא צריך לשלם ולבקש ´נא העבר אותי אל העולם הבא´.

תפיסת אחרית הימים בתנ´ך
למושג אחרית הימים שתי משמעויות בעולם התנ´כי: האחת - אוטופית. כזו המספרת על עולם צודק ונפלא, בו גר זאב עם כבש ואריה עם גדי ישכונו. מן עולם הרמוני ללא מלחמות. המשמעות השניה מדברת על השתחררות העולם מהעול האשורי. האשורים היו אכזריים ולפיכך השתחררות מהם יוחסה לתפיסה עתידית של אחרית. קודם לכך תהיה מלחמה ולאחריה, הכל יהיה שונה.
מהו חזון אחרית הימים של ישעיהו? במלחמת גוג ומגוג (מלחמת ארמגדון) תהיה המלחמה האחרונה. כיוון שהנביאים של אז שלטו בפוליטיקה המקומית והעולמית לא רע הסיקו שמי שיכריע את אשור יהיה הגיגס מלך מדיה. אולי משם צמח השם השם מלחמת גוג ומגוג.
ואכן, ב 745 סרגון נפל בשדה הקרב נגד אררט (ממלכת גיגס) וכלבים לקקו את דמו. אחריה בא יום ה´.

אלא שהתחזית היתה אופטימית מדי. החיים לא נעשו הרמונים ואוטופים אחרי שאחרית הימים התגשמה. לכן מתחילות להתפתח תפיסות הקשורות לבוא למשיח.
מי זה משיח? הראשון הוא דוד שנמשח לשמן. הממלכה של דוד ושלמה הייתה ממלכה גדולה ומפוארת. שהתקיימה 70 שנה והתפלגה. מאז, לעולם יתרפקו על זיכרה.
למה היה צריך להתרפק על ימי דוד ושלמה? כי הגרוע מכל קרה. עם ישראל נחרב והוא יצא לגלות.
העם ידע לנסוך את התקוות ולצור אידיאליזציה של תקופה. הם טעמו את הגרוע מכל - את הגלות, אבל יש משהו שאפשר לשאוף אליו.

לפני כן (בימי בית ראשון) האמינו שה´ ´פוקד עוון אבות על בנים, אל קנא אנוכי, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה´. כלומר אין עניין של שכר ועונש ואין גם אזכור של העולם הבא או שכר כלשהו לאחר מותנו.
אחרי הגלות (בית שני) יוצקים תקווה למחילה, לשכר ועונש. מפתחים את הרעיון שהשכר למעשינו הטובים ולאמונה באלוהים יגיע לאחר המוות. משם תתחיל להתפתח התפיסה של תחיית המתים כחלק מהרעיון של אחרית הימים. מדובר בפיתוח ישראלי כיוון שהמיזוג של גן עדן אוטופי לבני אדם, אחרית ימים אוטופית והרמונית לאנושות (שזהו גן עדן עלי אדמות) וחיים שלאחר המוות לא שכנו אף פעם ביחד.

אבל באותה עת התפיסה הזו עדיין לא הייתה בשלה. היא בעצם עדיין לא היתה קיימת. אחרית הימים היתה תפיסה פוליטית שלא התקשרה לחיים שלאחר המוות או לתחיית המתים. אלא שהיא הוותה אבן דרך בהתפתחות החשיבה היהודית בנקודה זו.

תחיית המתים מתוארת במקורות של כת האיסיים, כת בני האור (ייתכן שמדובר באותה כת) וכתות נוצריות שונות שהיו בתקופה ההיא.
בימים ההם חל פילוג בין הצדוקים הממשיכים את התפיסה המקראית לפיה השכר הוא בזמן חיינו ואין לתת פרשנות למשהו שלא נכתב במקרא, ובין הפרושים הדוגלים בתורה שבע´פ, ולפיכך גם בתפיסות גמול למי שעמל על המצוות.
תפיסה זו משתרשת אצל הסנהדרין כפיתרון לשאלת תפיסת הגמול היהודית.
אלא שרק בתקופת הרמב´ם, התפיסה הופכת לאחד מדרישות היסוד של היהדות (לצד האמונה בתורה והאמונה בביאת המשיח). עד אז יהודי טוב לא נדרש להאמין בשום צורה של המשכיות החיים לאחר המבוות.

שלושה עשר העיקרים שקבע הרמב"ם:
רמב"ם - רבי משה בן מימון - היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע, חוקר ומנהיג. נולד בשנת 1138 בקורדובה שבספרד ונפטר בקהיר ב 1204. בחייו קבע את שלושה עשר העיקרים שכל יהודי חייו להאמין, ואילו הם:

- תורה מן השמים
- שלא תשתנה התורה
- ידיעת השם
- שכר ועונש
- משיח
- תחיית המתים
- מציאות השם
- האחדות
- הרחקת הגשמות
- הוא קדמון
- ראוי לעבדו ולא לזולתו
- הנבואה
- נבואת משה רבנו

גלגול נשמות ביהדות
בתנ´ך, תלמודים ומדרשים - אין זכר לתפיסה זאת. מאוחר יותר אנו מוצאים ביהדות דואליות בעניין זה. יש המתנגדים לה כמו רבי סעדיה גאון ויש התומכים בה, בעיקר בקבלה, בזוהר ובמיוחד בכתבי האר´י,. הרמב´ם לא הזכיר את הגלגול כלל, ובנו רבי אברהם בן הרמב´ם התנגד לה בפירוש.

שיטת הגלגולים נותנת מענה לבעיות של שכר ועונש. בעיקר מענה למעשי זוועה ולשאלות כמו כיצד השואה פגעה בילדים תמימים שעדיין לא חטאו. לכן זו הייתה שאלה של זמן שגלגול הנשמות יחדור אל היהדות. אלא שהוא חדר בעיקר לחסידות ולאמונה הקבלית.
במרכזה של הקבלה הקדומה ניצב ספר הזוהר, שהמסורת מייחסת אותו לתנא המפורסם מהמאה השנייה לספירה: ר´ שמעון בר יוחאי (רשב´י).
כיום המחקר טוען שהספר הוא פרי עטו של ר´ משה די ליאון, מקובל שחי ופעל בספרד במחציתה השנייה של המאה ה 13.כלומר, עד לאותה עת יסודות הקבלה רק התחילו להתגבש ולא היו מאוגדים בספרות מסודרת.

נסכם עד כה את גלגולי תפיסת החיים והמוות של בני ישראל:

בתקופת המקרא הקדומה:
אין התייחסות מקראית לחיים שלאחר המוות. הגמול הוא בחיינו (בעשרת הדברות לא מבטיחים לנו שכר אחרי מותנו אלא הארכת חיים אם נציית לחוקים).

בתקופת המקרא בהמשך:
מעטים נבחרים לא למות. למשל אליהו הנביא וחנוך (שסיפור עליתו לשמיים מיוחס למסורות יותר מאוחרות). כל השאר חוזרים לאדמה. אין קשר בין אחרית הימים לתחיית המתים.

לאחר גלות בבל:
מתחילה להתפתח תפיסת הישארות הנפש לאחר המוות. נולדים ניצנים לתפיסת תחיית המתים באחרית הימים.

ראשית תקופת הנצרות:
שכר ועונש לאחר מותנו מוזכר מתקופת הסנהדרין. אבל נראה שהאמונה בגן עדן כמקום למתים צדיקים וגיהינום כמקום לחוטאים מקורה מהנצרות.

עד ימי הביניים באירופה:
גלגול נשמות היא תפיסה מאוחרת ולא מייצגת את היהדות הרחבה.

גלגול נשמות במזרח הרחוק
תפיסת גלגול הנשמות הייתה נפוצה במזרח הרחוק. האינדואיזם נתן לה ביטוי אך במקביל התייחס לשיטת הקסטות - המעמדות. לכן, בן מעמד נמוך נדון להישאר במצבו עד שגלגול אחר ישפר את מצבו. בעוד שההינדואיזם היה מבוסס על חלוקה לכתות ודרש מהמאמינים לשלם בכל הזדמנות עבור שירותי דת שהם קיבלו, הטיף הבודהיזם לשחרור מהאמונה בכתות, ואי תלות בכהני דת המתווכים בין המאמין לבין מושא אמונתו.

בודהא (´הנאור´, בסנסקריט). זהו כינויו של גאוטמה סידהארתה 563 לפנה´ס-485 לפנה´ס.
בודהא היה נסיך הודי שהתווה את העקרונות של הבודהיזם. בבגרותו נחשף לסבל שבקיום האנושי.
בגיל 29 החליט לפרוש מחייו הנסיכיים ולנדוד ברחבי הודו. כך עשה במשך 6 שנים עד שהגיע להארה, שבו נחשפו לו אמיתות הקיום. בארבעים השנים שלאחר מכן, ניסה להעביר אותן לתלמידיו.

מבחינה היסטורית וחברתית, הבודהיזם היווה רפורמה של דת ההינדואיזם. ניתן לפשט את מסריו לארבעת הכללים הבאים:
א - האמת בדבר קיומו של הסבל: סבל קיים, והוא אוניברסאלי;
ב - האמת בדבר מקורו של הסבל: הסיבה לסבל הינה השתוקקות;
ג - האמת בדבר סילוקו של הסבל: ישנה אפשרות להשתחרר מהשתוקקות וכך להשתחרר מסבל;
ד - האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: זוהי הדרך, הקרויה ´הדרך הנאצלת בת שמונת העקרונות´

הפילוסופיה הבודהיסטית גורסת כי קיום האגו או האישיות האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו היא אשליה, וגם לא קיימת כל נשמה בת אלמוות המשמרת את זהותנו הפיזית.
הבודהיזם גם אינו מחייב קיומו של אלוהים, אלא רק את יכולתו של האדם להבין שהקיום הוא אשליה ולהפך לאדם מואר, חופשי מהיצמדות לחומר ולצורה.

ומה אצל הסינים?
הסינים קבלו את תפיסת המוות של ההינדואיזם והבודהיזם והטמיעו אותה לתוך הפילוסופיות שלהם (בעיקר הטאואיסטיות).
התפיסה הרפואית הסינית (בניגוד לטיבטית) מתעלמת לחלוטין מהחיים שלאחר המוות.
הסינים חפשו את חיי הנצח (בעיקר הטאואיסטים) אבל לא התעסקו עם המוות לסוגיו. האובססיה שלהם הייתה לשימור החיים ולא לקידוש המוות.
מבחינה זו התפיסה הסינית מתאימה לתפיסת החיים, השכר והעונש של ימי המקרא הקדומים. של התקופה הכנענית ישראלית עוד בטרם עם ישראל עבר טראומות קשות ופיתח צפיות לבלתי מושג.
מדובר בתפיסה פרקטית שמשמעותה: יש לעשות הכי טוב שניתן ולשאוף להרמוניה בתקופת חיינו כי
איננו יודעים מה יבוא אחר כך.

כך אנו סוגרים מעגל. תקופת המקרא הקדומה (התקופה הישראלית) והפילוסופיה והרפואה הסינית אולי אינם דומים בהשקפתם לגבי החיים שלאחר המוות, אבל הם מתמקדים במעשה ובתכלית החיים: לחיות בהרמוניה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

להפניות
ספרות מומלצת וקישורים:
* התנ"ך – J , E , ומחברים נוספים
* מי כתב את התנ"ך - ריצארד פרייד
* Ted Kaptchuk - The Web That Has No Weaver

למאמר אודות תמורות ומייסדיה ניתן ללחוץ כאן: אודות תמורות
להסבר אודות התכנית המשולבת ברפואה סינית (נטורופתיה סינית) ניתן ללחוץ כאן: המסלול המשולב

חומר זה מוגש כשירות ע´י צוות ההדרכה של תמורות.  © Tmurot