קורה לכם לפעמים, שאתם מוצאים את עצמכם עושים כל מיני דברים בלי לדעת למה, או לפחות בלי שתהיה לכם סיבה אחת טובה או הגיונית? ילד יפני מכפר קטן, אינו יכול להפסיק לצייר חתולים. הוא מצייר חתולים כל הזמן, בכל מקום. האם הוא סתם אובססיבי, או שאולי יש איזו סיבה קוסמית לתופעה? סיפור עממי יפני חמוד, עם זווית ראיה קצת אחרת, על משמעות הייעוד שלנו בחיים.

מאת: מתוך ספר אגדות ילדים יפניות, תרגום: מיכל לביא, עריכה: עופר הלוי


מתוך הספר ´The Boy who drew cats´ בהוצאת דובר, בעריכת סוזן רטינר.

היה היו פעם, בכפר קטן ביפן, איכר עני ואשתו. האיכר ואשתו היו אנשים טובים, והיו להם כמה ילדים, אך הם היו כל כך עניים, עד שהיה להם קשה להאכיל את כולם. הבן הבכור היה חזק, וכשהיה בן 14 בלבד כבר היה מסוגל לעזור לאביו. הבנות הקטנות למדו לעזור לאימן כמעט מיד אחרי שלמדו ללכת.
אבל בן הזקונים, שהיה ילד קטן במיוחד, לא התאים לעבודה קשה. הוא היה פיקח יותר מכל אחיו ואחיותיו, אבל הוא היה חלש וצנום ואנשי הכפר אמרו שהוא לעולם לא יהיה מאד גדול. משום כך, הוריו חשבו שיהיה טוב יותר בשבילו להיות כהן דת מאשר איכר.

יום אחד, הם לקחו אותו למקדש של הכפר וביקשו מהכהן הזקן והטוב שגר שם לקחת את הילד בתור עוזר וללמד אותו כל מה שכהן צריך לדעת. האיש הזקן דיבר אל הנער בחביבות ושאל אותו כמה שאלות קשות. התשובות שהילד ענה היו חכמות כל כך, עד שהכהן הסכים לקחת את הילד הקטן למקדש, להיות לו לעוזר וללמוד את מלאכת הכהונה.
הילד למד במהירות את מה שהכהן הזקן לימד אותו, ולרוב היה צייתן מאד. אבל היתה לו מגרעת אחת: הוא אהב לצייר חתולים בשעות הלימוד. הוא צייר חתולים אפילו במקומות שחתולים לא אמורים להיות מצויירים כלל. הוא צייר חתולים בכל הזדמנות שמצא את עצמו לבד. הוא צייר אותם על שולי הספר של הכהן, על כל הוילונות במקדש, על הקירות ועל העמודים. הכהן העיר לו מספר פעמים שזה לא בסדר, אך הוא לא הפסיק לצייר חתולים. הוא צייר אותם פשוט משום שלא היה יכול לשלוט בזה. היה לו מה שקרוי כשרון של אמן. ורק משום כך הוא לא התאים להיות עוזר של כהן. עוזר טוב אמור ללמוד מהספרים, לא לצייר חתולים.
יום אחד, אחרי שצייר כמה תמונות יפות של חתולים על מחיצת נייר, אמר לו הכהן הזקן בחומרה: ´נערי, אתה חייב להסתלק מיד מהמקדש. אתה לעולם לא תהיה כומר טוב, אבל אולי תהיה פעם אמן גדול. אתן לך עצה אחת אחרונה, ולעולם אל תשכח אותה: המנע ממקומות גדולים בלילה. השאר בקטנים.´
הנער לא ידע למה התכוון הכהן באומרו ´המנע ממקומות גדולים בלילה, השאר בקטנים.´ הוא חשב וחשב, בשעה שארז את מעט הבגדים שלו והתכונן לעזוב, אך לא הצליח להבין את המלים הללו ופחד לדבר עם הכהן, חוץ מאשר לומר לו שלום.

הנער עזב את המקדש בצער רב והתחיל לתהות מה עליו לעשות. אם ילך ישר הביתה, הוא היה בטוח שאביו יעניש אותו על שהמרה את פי הכהן, ולכן הוא פחד ללכת הביתה. פתאום הוא נזכר, שבכפר הסמוך, המרוחק כ- 20 ק´מ, יש מקדש גדול מאד. הוא שמע שיש כמה כהנים במקדש, והחליט ללכת אליהם ולבקש מהם שיקבלו אותו כעוזר.
המקדש הגדול היה סגור, אבל הנער לא ידע זאת. הסיבה שהמקדש נסגר היתה, שהיה בו שד שהפחיד את הכהנים עד שהם ברחו, ואז השתלט על המקדש. לילה אחד, לאחר מכן, נכנסו כמה לוחמים אמיצים למקדש כדי להרוג את השד, אך הם לא נראו יותר לעולם. איש מעולם לא סיפר את הדברים הללו לנער, כך שהוא הלך את כל הדרך עד לכפר וציפה לקבלת פנים נעימה מהכהנים.

כשהגיע לכפר כבר ירד החושך וכל האנשים היו בבתיהם, אך הוא ראה את המקדש הגדול על הגבעה, בקצה השני של הרחוב הראשי, וראה שיש בו אור. האנשים שמספרים את הסיפור הזה אומרים, שהשד נהג להדליק את האור הזה כדי לפתות נוודים בודדים לחפש מחסה במקדש. הנער הלך ישר למקדש, ודפק על הדלת. שום קול לא נשמע מבפנים. הוא דפק שוב ושוב, אך עדיין איש לא בא. בסוף הוא דחף בעדינות את הדלת ושמח מאד לגלות שהיא לא היתה נעולה. הנער נכנס למקדש וראה מנורה בוערת, אך לא ראה שום כהן.
הוא חשב, שבטח עוד מעט יבוא כהן כלשהו, וישב לחכות. הוא שם לב, שכל הדברים במקדש היו אפורים ומאובקים, ומכוסים בשכבה עבה של קורי עכביש. הנער חשב לעצמו, שהכמרים בודאי ישמחו לעוזר, כדי לשמור על המקום נקי. הוא תהה למה הם איפשרו לכל הדברים במקדש להתכסות בכל כך הרבה אבק. הנער היה מרוצה מאד כשגילה כמה מחיצות לבנות גדולות, שהיו טובות מאד בשביל לצייר עליהן חתולים. למרות שהיה עייף, הוא חיפש מייד קופסת-כתיבה, מצא אחת, טחן מעט דיו והתחיל לצייר חתולים.
boy_cats

הוא צייר המון חתולים על המחיצות, עד שהתחיל להרגיש מאד מנומנם. הוא כמעט נשכב לישון ליד אחת המחיצות, כשפתאום נזכר במלים ´המנע ממקומות גדולים. השאר בקטנים´.
המקדש היה גדול מאד, הוא היה לבדו. כשחשב על המלים הללו, למרות שלא הבין אותן בדיוק, הוא התחיל להרגיש בפעם הראשונה מעט פחד, והחליט לחפש מקום קטן לישון בתוכו. הוא מצא ארון קטן, עם דלת הזזה. הנער נכנס לארון, וסגר את עצמו בפנים. הוא נשכב ונרדם מיד.

הוא הקיץ מאוחר בלילה לשמע קולות נוראים. קולות לחימה וצרחות. הוא היה כה מבוהל, שפחד אפילו להביט דרך חריץ בארון הקטן. הוא שכב בלי לזוז, עוצר את נשימתו מפחד. האור שהיה במקדש כבה, אבל הקולות הנוראים המשיכו, ונהיו גרועים יותר. כל המקדש רעד. אחרי זמן רב חזר השקט. אך הנער עדיין פחד לזוז. הוא לא זז עד שאורה של שמש הבוקר האיר לתוך הארון דרך הסדקים בדלת הקטנה.
אז הוא יצא החוצה ממקום מחבואו בזהירות רבה והביט סביב. הדבר הראשון שראה היה, שכל רצפת המקדש מכוסה בדם. ואז הוא ראה, במרכז המקדש, חולדה ענקית, מפלצתית, שוכבת מתה. זו היתה חולדה-שד, גדולה יותר מפרה!
אבל מי או מה היה מסוגל להרוג את שד כזה? הוא לא ראה שם שום אדם או יצור אחר! לפתע הבחין הנער, שהפיות של כל החתולים שצייר בערב הקודם, נהיו אדומים ורטובים מדם. אז הוא הבין, שהשד נהרג על ידי החתולים שהוא צייר. והוא הבין גם, בפעם הראשונה, למה הכהן הזקן והחכם אמר לו ´המנע ממקומות גדולים בלילה, השאר בקטנים.´

הנער גדל והיה לאמן מפורסם מאד. תיירים שמגיעים ליפן יכולים עד היום לראות כמה מהחתולים שהוא צייר.

להפניות
למאמר אודות תמורות ומייסדיה ניתן ללחוץ כאן: אודות תמורות

חומר זה מוגש כשירות ע"י צוות הקליניקה של תמורות. © Tmurot
חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים ולידע כללי בלבד.