סיפור אישי של אחד ממטפלי השיאצו מתמורות שהשתתפו במסגרת משלחת עזר לכוחות ההצלה וכיבוי אש במהלך ימי השריפה בכרמל. המטפלים הצטרפו לקבוצת מטפלים שנסעה לצפון על מנת להקל ולהשתתף במאמץ לסיום השריפה האדירה שבצפון. בהזדמנות זו אנו מודים למייק שסייע בארגון מטפלי תמורות ולקובי רון שארגן את המשלחת וכמובן, לכל המטפלים שתרמו מעצמם בלי גבול.
מאת: ארבל מטפל בשיאצו
יום שישי בבוקר, ברקע חדשות על השריפה, ובפנים יש אי שקט מהמקום שרוצה כל כך להרתם, לעשות משהו שיעזור, להיות חלק מכיבוי השריפה הכואבת. למזלי, הצלחתי לקשר את עצמי לאסופת מטפלים שמתארגנת ממש עכשיו לנסיעה צפונה. התלבשתי ואכלתי בזריזות ויצאתי למקום המפגש. בדרך בשלב מסוים התחלנו להריח את השריפה ומידי פעם גם לראות את הלהבות. האדרנלין החל לזרום, רוצה כבר להגיע. הגענו לחיפה לחפ"ק של כוחות ההצלה משם כבאיות יוצאות ונכנסות, אורות אדומים מסתובבים מהסירנות, כבאים רצים ממקום למקום. התמקמנו באחד החמ"לים ופתחנו במסדרונותיו מספר מיטות מצומצם שהיו, וכמה כיסאות ביניהן.
carmel4_300
לפתע נכנסו חבורה של כבאים שזה עתה ירדו ממשמרת של 40 שעות. היינו בשוק כששמענו את המספר. עמדנו ליד המיטות והזמנו אותם לקבל טיפול ולהתפנק מעט לפני שיזרקו לישון. הכבאים כמעט ולא האמינו למראה עיניהם ובאפיסת כוחות עלו על המיטות, מריחים מעשן, בבגדים ובפנים מכוסי פיח ועם מגפיים כבדות. התחלנו לטפל. הם היו כולם גדולים וחזקים בצורה יוצאת דופן. תוך כדי הטיפולים אני נזכר כמה רציתי להיות כבאי כשהייתי קטן... הדהים אותי שהאנשים האלה מקדישים את חייהם להצלת חיי אדם, באיזה שהוא מקום אולי, אפילו, תוך וויתור על חיי רוגע ושלווה.
הרבה עבודה עם האמות הושקעה על מנת לרכך את המתחים ולהרגיע, והפנים התשושות הפכו לתשושות ומחויכות. כך למשך כל אחה"צ והערב של אותו היום, ושל היום למחרת, עשרות כבאים ואנשי כוחות הצלה נוספים מפוחמים מהתופת הגיעו אלינו לידיים אוהבות ודואגות והתמסרו תוך פליאה והכרת תודה לטיפולים שהקלו על גופם התשוש ושחיזקו את המורל.
חזרתי הביתה והודאתי לעצמי על ההחלטה ללמוד שיאצו, שנתן לי יכולת אדירה לתת.
נ.ב
תודה אדירה לרון קובי על ארגון המשלחת.
carmel3_300(1)carmel1_300


למידע נוסף
למידע אודות מסלול לימודי שיאצו בתמורות
למידע אודות מסלול לימודי טווינא בתמורות