סדנת טיפולים בחולי פרקינסון אשר נערכה בספטמבר השנה הותירה רשמים בין המטפלים והמטופלים. על הסדנא וחוויותיה מספרת רויטל הילל, ממארגניה, בלשון קולחת ומרגשת. 15 מטפלים ומטפלות בשיאצו נסעו לכנס הארצי של עמותת חולי הפרקינסון וחוו חוויה של תרומה הדדית, למידה וקבלה. אל הכתבה מקושר מידע בתחום מחלת הפרקינסון וצעדים מעשיים לטיפול בכלים של שיאצו וטווינה.
מאת: רוויטל הילל

תודה ענקית לאולגה יעקובלבה, אייל חכם, אלי רונן, ברוניק פרלמוטר, דניאלה הפט, יניב עמרם, מורן ורדי, מיכל גיסין, מיכל לוי, מעיין בן אהרון, עופר עבדת, שירה וולמן, ירון גיסין וג´אנה וויס.
ותודה רבה לעמותת הפרקינסון בישראל, לקותי וריקי נבון.

 

שיאצו לפרקינסון – מרגש כל פעם מחדש
זה התחיל בהרצאה של ד´ר ניר עמיר ואחריו קותי נבון (לשעבר יו´ר איגוד הפרקינסון בישראל), ראיתי אותו כבר לפחות 3 פעמים מרצה, הפעם זה היה שונה.
המצב שלו קצת החמיר, התופעות הפרקינסוניות היו חמורות יותר. רעידות, קושי ביציבות, דיבור מהיר, הייתה תחושה שהוא מעט לחוץ.

הסתכלתי על החבר´ה, הם רואים אותו בפעם הראשונה, מטפלים בוגרי שנה א´, בוגרי שנה ב´ ומעט בוגרי שנה ג´.
החבר´ה של שנה א´ נראו מעט לחוצים. הם לא הבינו מה הם עושים שם, רק סיימו שנה א´, עד היום טיפלו רק בחברים או אחים וכמובן – רק באנשים בריאים.
´רויטל, את בטוחה שאנחנו יכולים לטפל בחולי הפרקינסון?´ כמעט ולא היה בוגר שנה א´ אחד שלא שאל את השאלה הזו.

לאחר ההרצאה של קותי, אמרתי להם שאני מתנצלת, אבל לא כולם יוכלו להגיע לכנס האגודה (הגיעו מעט יותר מ 30 חבר´ה), שאין לנו מספיק מקום בהסעה ומספיק מקום פיזית לטפל.

הייתה התרעמות... אבל יכולתי להישבע ששמעתי גם אנחת רווחה מחלק מהחבר´ה, בתחושה של – אני עדיין לא מוכן...

לבסוף, נבחרו לצאת בוגרי שנה ב´ וג´ וביתרת המקום, הכנסנו מעט בוגרי שנה א´.

נפגשנו ביום שני בבוקר (15.9.08), מוקדם בבוקר, ב 7:00 נפגשנו מחוץ לתמורות, העמסנו מיטות טיפולים על הרכבים ויצאנו לכיוון ירושלים.
בהסעה, ריגש אותי לראות את החבר´ה קוראים חומר שהורידו מהאינטרנט על הפרקינסון, שיוכלו לטפל הכי טוב, שלא יהיו להם ספקות.

הגענו ב 9:00 למלון, התמקמנו, חשבנו על קפה ואיזה רוגלעך...
זהו.. שרק חשבנו על זה, כי החבר´ה הפרקינסונאים, כבר חיכו לנו מחוץ לחדר, שואלים אם הם יכולים להיכנס ולקבל טיפול, אז לא היה קפה ובטח לא רוגעלך...

המטפלים, נראו מעט לחוצים, אבל הראו ביטחון מלא. מלאים בחיוכים ומלאים בחששות..
יטפלו בחולים ? או בבני הזוג ? חולים קשים ? חולים קלים ? מי יגיע... ?

והם הגיעו – חולים, חולים קשים, חולים קלים, חולים בינוניים...
ובני הזוג, יבורכו בני הזוג, ראינו כמה שזה לא קל, הם עובדים קשה, התמיכה בבני הזוג, הוויתור הגדול על העצמאות לטובת הטיפול, האהבה והחמלה.

טיפול אחד אחרי השני, חולה במצב בינוני וחולה במצב קל ובן זוג שכל הגוף כואב לו כי הוא תומך כל היום באשתו, עוזר לה לקום, לשבת, לצחצח שיניים, לשתות קפה...

היה מרגש לראות את כולם מטפלים, לראות סטודנט הופך למטפל, לראות חששות ופחדים נמוגים, לראות את הכוח העצום של המגע, מגע מרגיע, מגע מרפא, לעזור, לראות איך החשש הופך לחיוך...

לראות אנשים הופכים למטפלים, לא יכולתי שלא להתפעל, להעריך, להיות גאה.
התבוננתי בחבר´ה שהם מטפלים, חשבתי על משפט שאותו אני רוצה להקדיש להם :

אם תחפש בכל אדם מלאך
לא תמצא מלאך
אם תחפש בכל אדם – אדם
תמצא מלאך

תודה לכולכם, ד´ר ניר עמיר, רויטל הלל

רשמים מסדנת פרקינסון באשקלון, יוני – 2007
יום ג´, 19.6.07, 7:40 בבוקר... כן, כל כך מוקדם בבוקר...
נפגשנו בחצר תמורות חיכתה לנו הסעה ויצאנו לאשקלון - למלון הולידי אין.

עצירה קטנה על הדרך לקפה בתחנת הרכבת ´עד הלום´ – לאסוף את החבר´ה מהצפון, איסוף נוסף מהכניסה לאשקלון – לאסוף חבר´ה מהדרום.

9:30 – הגענו למלון, המקום שהקצו לנו – מרפסת בחצר המלון הפונה לבריכה ולים עם מלא צל ובריזה מדהימה – לא יכולנו לדמיין מקום טוב יותר.

כולנו ביחד באותו המתחם (יש !), סידרנו מיטות, מזרונים, סדינים, כיסאות, מוזיקת טיפולים . . .

תוך פחות מ 3 דקות וכבר לכל אחד היה מטופל, מודה, קצת חששנו, לא כל כך ידענו מה הולך להיות, איזה מטופלים נקבל, חולי פרקינסון בדרגה כזו או אחרת, היות והם לא ראו את החששות שלנו, הם מייד נשכבו על המזרונים, על המיטות על הכיסאות, פטפטו איתנו, צחקו איתנו, ובלי לשים לב, לאט לאט הורידו מאיתנו את המתח והחרדה.
המתח והחרדה הפכו להערצה והערכה - אנשים מדהימים, כל אחד ואחד, טיפלנו בחולים (במצב מתקדם יותר ומתקדם פחות) וגם בבני הזוג - שניהם סוחבים עליהם לפחות חצי טון של עומס, דאגה, מצוקה והמון המון אהבה . . .

אתה לא יכול שלא להתפעל ולהעריך.

אין מה להגיד, ניר וקותי הכינו אותנו כמו שצריך, ההרצאה הייתה מאלפת, הם הסבירו בדיוק מה שראינו, כל מה שאמרו בהרצאה בא לידי ביטוי בטיפולים.

תודה רבה לעמותת הפרקינסון בישראל, לקותי וריקי נבון.
תודה ענקית לחבר´ה המדהימים: ליאורה פוליקר, חנה שלם, טליה בן אריה, דורית שר, אריאנה רזניק, מאיה קורן, מור וליקסון, חנית איגלניק, אבשלום כהן, נעמה אריה וכמובן לנהג שהביא והחזיר אותנו בבטחה - דויד.

החוויה עצומה. הכימיה בין המטפלים הייתה מעולה והעצימה את החוויה.

תודה.
רויטל

תמונות מהמפגש ובהמשך רשמים משנים קודמות:

pakinson1_600
pakinson2_600
pakinson3_600
pakinson4_600
רשמים מסדנת פרקינסון בזכרון יעקוב, יוני – 2003

הכל התחיל משיחת טלפון בה הודיעה לי אימי כי בחודש יוני מתקיים כנס חולי הפרקינסון השנתי בזיכרון יעקב, והיא ואבי שחולה במחלה, התנדבו לארגן חלק מהתכנית. ניב, היא אמרה, בשנה שעברה היה ביקוש גדול לרפואה טבעית, אולי תבדוק אם ניתן לארגן קבוצה של מטפלי שיאצו מבית הספר שלך ?
ובכן... אני לא יודע, עניתי בספקנות, ´אם נצליח לארגן קבוצה גדולה מספיק. ומה יקרה אם לא תהיה היענות?´, ננסה, מה יש להפסיד, ענתה.
ובכך התגייסתי / גויסתי למשימה.
שנים שלושה טלפונים להנהלת מכללת תמורות והבנתי, יש לי כאן עסק עם אנשים רציניים, ואני ממש לא לבד בארגון הקבוצה.
ד´ר ניר עמיר בתמציתיות וענייניות, הנחה אותי בשלבים שעלי לארגן על מנת שנצליח להרים פרויקט שכזה. תוך זמן קצר התנוססו בסניפי תמורות עלונים המודיעים שבקרוב תפתח סדנה למטפלי שיאצו בחולי פרקינסון. הסדנה מורכבת משני מפגשים, בראשון נלמד על המחלה מהאספקטים המערביים והסיניים שלה, ובשני נתנסה בטיפול בחולים עצמם, כמובן בזיכרון יעקב.

הו, כמה מרגש היה לראות את אבי, מורה בעברו ואיש ציבור, אשר נאומים בפני קבוצות היה עניין יום יומי עבורו, מרצה לנו במקצועיות אשר לא הייתה מביישת רופא על המחלה. וכמה היה זה מרגש עבורו לגלות כי כושר הנאום לא אבד לו ולו במעט.
עוד באותו המפגש, נהנו גם מהמקצועיות, ואיך אפשר בלי, הענייניות האופיינית של ד´ר ניר עמיר בכל הקשור למחלת הפרקינסון מהאספקט הסיני.
אה כן, עדיין לא ציינתי, הבלתי יאמן (עבורי דאז) קרה, ולא פחות מאשר 17 מטפלים ביניהם מורים ותלמידים מתמורות, פתחו את ליבם והתנדבו לבוא ולטפל בחולים.

בתאריך ה- 16/6/03 יום שני, יצאנו רכובים בסוואנה מפוארת למלון ´עדן-אין´ בזיכרון יעקב. העמסנו מיטות טיפולים, ומצב רוח טוב, אשר לא אבד לנו גם כשהקפנו את העיירה מספר פעמים בניסיונות למצוא את המקום...
במלון פגשו אותנו האחראיים, אשר בסדר מופתי ציוותו אותנו לחדרים בהם התחלנו את מלאכת הקודש.
ליבי מתחמם כשאני מעלה בזיכרוני את התגובות הנרגשות של המטופלים. פרצופים קורני אור וחיוכים, בחלק מהמקרים אפילו עיניים נוצצות מדמעות של התרגשות... ולא פחות מכך תגובות המטפלים שחוו שוב כל אחד בדרכו את ההרגשה הנפלאה של היכולת לתת ולעזור.
באשר אליי, למדתי שאמונה המשולבת עם יכולת ארגון וכמו תמיד, הרבה עזרה מהיקום מובילות לנסים...

תודות רבות מגיעות לכולם: לתמורות, לד´ר ניר עמיר, לאבא קותי ולאמא ריקי נבון, למטפלים: הגר נתן, עליזה האן, אלי ספיר, הדס רדא, דנה ליבוביץ´, מיכל פילמר, שלומית פישמן, נאוה רינאל, נגה פנחסי, מיכל אלון, תמר בוסתן, נעמה בירן בן-נון, רינת אלון, עינב שדמי, שלמה וייס, מישל אקרמן, שי יעלי, ליזי הורביץ.

להפניות
למאמר אודות תמורות ומייסדיה ניתן ללחוץ כאן: אודות תמורות

חומר זה מוגש כשירות ע"י צוות הקליניקה של תמורות. © Tmurot
חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים ולידע כללי בלבד.