| החלוצים האירופאים באמריקה למדו מן הילידים האינדיאנים סגולות מרפא של הצמחים המקומיים. הידע האינדיאני הנוגע לצמחי מרפא היה מרשים ולעתים כלל עקרון הריפוי של ´דומה בדומה´: מראה הצמח היה המדריך לשימוש בו. מאמר זה סוקר את התפתחות הרפואה האמריקאית מתקופת השאמאנים האינדיאנים ועד השילוב המוצלח של ידע הצמחים עם הרפואה האורתודוכסית. | |
| מאת: תמורות | |
|
החלוצים האירופאים, קוראי התגר של העולם החדש, למדו במהרה מן הילידים האינדיאנים סגולות מרפא של הצמחים המקומיים. הידע האינדיאני הנוגע לצמחי מרפא היה מרשים ולעתים כלל עקרון הריפוי של ´דומה בדומה´: מראה הצמח היה המדריך לשימוש בו. השימוש באמבט אדים והזעה לתמיכה בהיגיינה ובתהליך הריפוי, וההסתייעות בשיטות פסיכולוגיות בצורת טכסים דתיים, היה נפוץ אף הוא. האינדיאנים היו מסוגלים ללמד את המתיישבים טכניקות ניתוח, ריפוי פצעים, שיטות יותר בטוחות לגבי מניעת ילודה וכיצד לתקן שברים בעצמות. השאמאנים האינדיאנים, או המרפאים והמרפאות לימדו כי הידע הרפואי בא מן החלומות, אך בפועל הוא נרכש לאחר תצפיות מדוקדקות תוך ניסוי וטעייה. רק בודדים כמו ג´ון ג´וסלין, מחבר המדריך לרפואה אינדיאנית 1672 ´ממצאים נדירים באנגליה החדשה´, העריכו את הידע האינדיאני. הרפואה האורתודוכסית התעלמה ממנה לחלוטין. צמחי מרפא אינדיאנים כמו snake root, sassfras, dogwood, willow, slippery elm, blue flag ו goldenrod הפכו לתרופות שבשגרה בחיי החלוצים, אך רוב הרופאים התמידו בזוועות העולם הישן של כספית והקזות דם. תקופת פטירתו של ו´אשינגטון עקב טיפול מעין זה, השיקה עם תחייתה מחדש של רפואת הצמחים ע´י סמואל תומסון, מתנגד חריף לרפואה ´הרואית´. למרות שתומסון לא העריך את האינדיאנים, נראה ששיטותיו בהזעה, אדים, ומרשם של צמחים שונים כמו לובליה תאמו את שיטות הילידים. אבל גם שיטות תומסון הקשו על המטופלים ובזמן שההומיאופתיה הופיעה באמצע המאה ה 19 הרבה צפון אמריקאים היו נכונים לאמץ שיטה עדינה ובטוחה זו. הייתה זו תקופה מעורפלת בה הרפואה התבססה על צמחי מרפא אינדיאנים ומשלשלים אירופאים ועל המלצות סותרות של רופאים, מרפאים נודדי דרכים ומרפאים עממיים. אך הרפואה האורתודוכסית התגייסה במהירות לדחיקת רגליהן של הרפואה ההומיאופתית ורפואת צמחי המרפא אל גבולות החוק. היום, חלק מצמחי המרפא האינדיאנים אומצו ע´י הרפואה האורתודוכסית (למרות שתרופות כמו כינין, טובוקורארין, אספירין ורסרפין כבר היו קיימות) בשעה שהרבליסטים ואילו המסתמכים על רפואה עממית, בצפון אמריקה כמו גם באירופה (מקומות בהן הייתה השפעה לתרופות אינדיאניות צפון אמריקאיות), ממשיכים להשתמש בצנעה בצמחים של ילידי אמריקה באופן יום יומי. למרות שבידוד חולים הונהג עוד בימי הרומאים, רק במאה ה 19 תפסה הרפואה המערבית את הקשר בין היגיינה לבריאות. ערים החלו להקים מערכות השקיה וביוב בהתאם לסטאנדרטים של הרומאים בעבר. בזמן שבו כל בוגר שני מת משחפת, פיתח ג´נר חיסון נגד אבעבועות שחורות וקוך ופסטר הרחיבו את הידע לגבי חיסון האדם נגד מחלות זיהומיות. בתקופה זו פותחה האנסטזיה (הרדמה כללית), ליסטר מיסד את הסטריליזציה בניתוחים והבריאות הכלל ציבורית החלה להשתפר. בסוף המאה ה 19 עדיין השתמשו באופן נרחב בתרופות ממקור טבעי: למשל סינכונה למלאריה, foxglove למחושי לב, כלורופורם המופק מאלכוהול מזוקק עם גיל כלורי לאנסטזיה וחומצה פחמתית מעטרן לחיטוי. תרופות אילו שיפרו בריאותם של מיליונים, אך עדיין השימוש במרכיבים רעילים כמו כספית היה נפוצים לטיפול בסיפיליס, או סטריכנין שהופק מנוקס וומיקה. ככל שהמדע התפתח, כן התממש חלומו של פראצלסוס להפיק את החומרים הפעילים מצמחי המרפא. נקודת המפנה היתה בדיקה של מרכיב ספציפי בצמח האופיום - המורפין, ב 1830 ע´י מתלמד רוקחות גרמני בן 20, בשם פרידריך סרטארר. ב 1819 בודדו את האטרופין מן הבלה דונה, אשר ביחד עם ההיוסצין מהווים עד היום תרופות חוסמות עצבים בעלות ערך רב. ב 1820 בודדו את הכינין, נוגד המלאריה, מגזע הפרובין, וב 1820 הופק האמטין מצמח האיפקאקואנה, אשר היה בעל ערך רב כחומר המסייע בהקאות. ב 1890 הצליחו לזקק קוקאין מעלי הקוקה, דבר שהפך ניתוחים תחת הרדמה מקומית לפעולה אפשרית. המאמר הבא בסדרה: להפניות חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים ולידע כללי בלבד. |
|